מפעל הבלוגים / צבי יוליס

אני לא כמוכם. כבר בגיל קטן ידעתי איזה עסק יהיה לי כשאגדל. אצלנו במשפחה דחפו לעריכת דין, לרפואה, לניהול משרד ממשלתי, לקריירה צבאית, להנדסה... דחפו, דחפו, דחפו. כמו בולדוזר. אבל לי זה היה ברור. אמרתי להם עוד לפני שהתחיל אצלי מרד הנעורים שיום אחד, לא מאוד רחוק, יהיה לי מפעל בלוקים.

הם החווירו. החווירו כסיד, אומרים? הסברתי להם שכל הכסף זה בבנייה כי במדינה שלנו כולם רוצים לבנות, ועדיף תמיד על מישהו שכבר בנה, כי ככה אתה יכול להיות בטוח שאתה לא בונה על ריק. בגלל זה, מי שיש לו מפעל בלוקים יכול לצחוק על כולם בסוף היום. על הרופאים, על עורכי הדין, על המנהלים ועל הגנרלים. על כל העולם. 

יש לי דוד אחד קצת משוגע. הוא מציל בים. הוא אמר לי, "טוב, אז נגיד שלא תהיה רופא או כלכלן או עורך דין, אז תבוא תהיה מציל. לא צריך להיות קיצוני. אתה יודע מה עושה צמד המלים מפעל בלוקים להורים שלך, לאחים שלך, לדודים. אתם משפחה צווארון לבן. זה כמו להפעיל סיסמת מלחמה."

קוראים לו משה. משה המציל. אמרתי לו שכשזה מגיע לעתיד שלי, אני סומך רק על עצמי. אפילו לא על אלוהים. רק על עצמי. ואמרתי לו שאין מה לעשות, זאת המדינה, פה אני חי ויום אחד יהיה לי מפעל בלוקים.

השנים עברו. במשפחה לא ויתרו. שלחו אותי לפסיכולוג והפסיכולוג השתכנע שבלוקים זה עסק טוב ורצה להיכנס איתי שותף. הכול הלך כמו שצריך והפסיכולוג ההוא שהיה ממש בעניין וגם היה לו הון ראשוני כדי להזניק את המפעל מת יום אחד, טבע בים, ומשה המציל שהוציא אותו מהמים תפס אותי בצווארון הלבן והדביק אותי לקיר בבית של ההורים שלי והשאיר אותי ככה "עד שייצא ממך השיגעון הזה."

אמרתי למשה שאני לא מוותר. אמרתי את זה לכולם. גם בשבעה ליד הקבר של הפסיכולוג מול החברה שלו והאישה שהפכה אלמנה והמאהבת של האישה שלא ידעה אפילו שהיא חברה של החברה שלו. כולם שמעו את זה ממני. אני הולך להשתלט על שוק הבלוקים בישראל ולהגיע הכי למעלה. הכי למעלה.  

וככה זה היה. הקמתי את המפעל והתעשרתי ומכרתי אותו לסינים בחמישים מיליון ועכשיו כל הבלוקים של המדינה בידיים של סין. אם הם רוצים, מחר בבוקר מפרקים לכם את הבית ובונים עוד קומה לחומה שלהם. אתם רכוש זר.

היום אני בפנסיה. עוד לא בן ארבעים אבל בפנסייה. יותר טוב מהקריירה הצבאית שהבטיחו לי. הרבה יותר טוב מהקריירה הרפואית. יש לי פנטהאוז ברמת אביב ג' עם בריכה וכשאני לא בבריכה אני כותב. אני מקים מפעל חדש. זה מה שאני יודע לעשות. זה יהיה מפעל בלוגים. משהו גדול. הכול דברים שכתבתי ליד הבריכה עם הבגד ים הקטן שלי שאני אוהב כי הוא מזכיר לי כמה יצאתי גבר כשהלכתי עם החלום.

אני עוד לא יודע לאן המפעל יוביל אותי, ואם ייצא לי מזה כסף. מילא. כסף כבר לא מעניין אותי. חשוב לי רק שיהיה עניין ואני לא דואג - עובדה שההודים כבר שלחו פקס ואמרו שהם אוהבים את מה שאני עושה ורוצים לתרגם את כל התוכן של הבלוגים של להודית שזה שוק מטורף של שמונה מאות, תשע מאות מיליון בני אדם. אתם יודעים מה זה אומר? לי זה עשה מצב רוח טוב והבוקר קניתי את שירותי ההצלה של תל אביב כולל את הסוכה של משה כולל את החסקה, שיהיה לכל צרה שלא תבוא. כי כמו שאמרתי, אני לא כמוכם. אני אחד כזה שהולך עד הסוף באמת. לא בסיסמאות, לא בהנהון רופס בהרצאה של ניו אייג', לא בהבטחות ריקות לכל מי שמכיר אותי, אלא באמיתי. עד הסוף. ועכשיו אתם יכולים לראות מולכם את התוצאה.